זה התחיל בהרפתקה, וכמו כל הרפתקה טובה,

בשלב מסוים זה הפך למפחיד.

אני בת 17, מגיעה לגרמניה במסגרת משלחת חילופי נוער,

ופוגשת חבורת בני נוער בגילי.

וכולם נחמדים ומארחים אותנו נהדר ובכל ערב אנחנו יוצאים לטייל ולבלות…

ואז, ערב אחד, כשאנחנו מסתובבים איפה שזה לא יהיה,

ניגש אלי בחור עם אופנוע ענק ומציע לקחת אותי לסיבוב.

אני זורמת, בטח יהיה כיף, לא?

לא. לא היה כיף. היה מטורף, ולא במובן הטוב של המילה.

אותו נהג, כנראה מתוך רצון להוכיח לי שהוא גבר גבר,

נהג במהירות מטורפת, עשה פעלולים הזויים כמו השכבות וסיבובים

ואני מצאתי את עצמי מחזיקה בו כאילו חיי תלויים בזה  (בעצם, לא כאילו…)

וצורחת את נשמתי כשאני בטוחה שזהו, בסיבוב הבא אני "עלי השלום".

ירדתי מהאופנוע רועדת ומפוחדת,

ומאז, במשך שנים, לא הצלחתי לעלות על אופנוע כבד.

עד אתמול, כשהייתי בפגישה אצל לקוח

ויצאנו לישיבה הקבועה שלנו עם רואה החשבון שלו.

בישיבה הזו אנחנו בודקים יחד מקדמות מס הכנסה, תכנון מס וביטוח לאומי

ומוודאים שאין הפתעות.

פתאום, משום מקום, מציע הלקוח לקחת אותי על האופנוע שלו.

לרגע הייתי משותקת. חזרתי 40 שנה אחורה.

ואז אמרתי לעצמי – הגיע הזמן להתמודד עם זה!!!

מודה שבחששות כבדים, אבל הסכמתי.

הרגשתי שאני מכירה אותו מספיק וסומכת עליו מספיק,

ורק ביקשתי שינהג בזהירות וברוגע.

כן, קפץ לי הלב כמה פעמים בדרך, אבל הגענו בשלום לרואה החשבון

וגם חזרנו בשלום

ולי לא נותר אלא להיות מאוד גאה בעצמי

על שהצלחתי לעשות את הצעד ולהתגבר על הפחד המשתק הזה.

כי כל כך הרבה פעמים הפחד הופך להיות גדול הרבה יותר מהמציאות,

וברגע שאנחנו מתמודדים אתו, הוא חוזר לפרופורציות ואנחנו יכולים להיפטר מעוד מטען…